היה פעם עורב ישב על ראש עץ גבוה ביער. הוא הסתכל על בז שטס ברחבי השמיים ואמר: "ואו, בז יכול לראות מרחוק יותר מאשר אני. הוא בטח הציפור הכי מאושרת בעולם."
עף העורב לחפש את הבז. כשמצא אותו שאל: "אתה חייב להיות הציפור המאושרת ביותר בעולם כי אתה יכול לראות מרחוק".
ענה הבז: "זה נכון, אני יכול לראות מרחוק — אבל ראיתי פעם פסיון זהב ונוצותיו היו הכי יפות שראיתי. הוא בטח הציפור הכי מאושרת בעולם."
טס העורב למצוא את פסיון הזהב. הוא אמר לפסיון: "אתה כל כך בר מזל שיש לך נוצות כל כך יפות. אין ספק, אתה חייב להיות הציפור הכי מאושרת בעולם."
ענה פסיון הזהב: "חשבתי כך — עד שראיתי את הטווס! לנוצות שלו יש כל כך הרבה צבעים שאני אפילו לא יכול להתחיל לתאר."
טס העורב למצוא את הטווס. הטווס התמתח בגאווה לאורך שפת האגם. "האם זה מוצא חן בעינך?" שאל הטווס.
"זה מהמם," קרא העורב. "אתה חייב להיות הציפור המאושרת והמוערצת ביותר בעולם כולו."
"זה נכון," אמר הטווס, "זה משמח אותי שמעריצים אותי. אבל אתה, עורב, אתה יכול לעשות מה שאתה אוהב מתי שתרצה. אתה יכול לעזוב מכאן וללכת לכל מקום שתרצה. ציפורי הארמון שלנו לעולם לא יכולות לעזוב — יש קירות וכלובים גבוהים כדי להחזיק אותנו כאן."
השפיל העורב את מבטו אל נוצותיו. "אבל אני מרגיש כל כך רגיל ופשוט בהשוואה אליך," אמר בעצב.
"אתה בכלל לא פשוט," אמר הטווס. "אם אתה מסתכל מקרוב, הנוצות שלך — למרות שהן שחורות — מכילות צבעים בדיוק כמו שלי. רק שהם עדינים יותר, מוסתרים יותר. אין צורך לקנא בי, עורב, כי אני חושב שאני מעדיף להיות אתה!"
כשהעורב עף חזרה לראש העץ הגבוה ביער, הוא חשב על מילותיו הנבונות של הטווס.
כשהתיישב על הענף, החל לטפח את נוצותיו הסגולות-שחורות, הכחולות-שחורות, הירוקות-שחורות.
"כנראה שבכל זאת אני הציפור הכי מאושרת בעולם," אמר.
ואז הוא קרא בקול רם כדי שכולם יוכלו לשמוע:
"אתה יכול לשמוע אותי עולם? אני אוהב להיות אני!"